דלג לתוכן

אִינְטֶרְנֵט וְהֶעְדֵּר

בעולם של מידע ללא הגבלה, זה לא הגיוני לחשוב בשביל עצמך (אבל שווה לנסות).

Dror Poleg
Dror Poleg
1 דק׳ לקריאה
אִינְטֶרְנֵט וְהֶעְדֵּר

🚀 המחזור הרביעי של קְרִיפְּטוֹ בְּלִי שְׁטוּיוֹת התחיל בשבוע שעבר. החלה ההרשמה למחזור הבא שמתחיל בסוף מאי. בואו ללמוד על הטכנולוגיות והמודלים העסקיים של העשור הבא -- הצטרפו כאן

🎧 פרק חדש של אלטנוי על ״איך עבודה מרחוק משפיעה על תעשיית ההייטק?״, עם יעל מליק, סמנכ״לית כוח אדם של בלו ויין (BlueVine). האזינו כאן

בעולם של מידע ללא הגבלה, זה לא הגיוני לחשוב בשביל עצמך (אבל שווה לנסות). 

בן תומפסום כתב מאמר נהדר על ״הַדָּבָר הַנּוֹכְחִי.״ לאלה שלא מכירים, ״הדבר הנוכחי״  (The Current Thing) זה מֵם שלועג להתלהבות שבה אנשים מראים את תמיכתם ב… דבר הנוכחי ברשתות חברתיות. ה״דבר״ זה בדרך כלל מדיניות או קבוצה כזו או אחרת שנמצאת בחדשות. והמשתמשים ״תומכים״ על ידי הוספה של סמל כלשהו לתמונת הפרופיל שלהם – מסכה נגד קורונה, דגל אוקראינה, כובע אדום של טראמפ, וכו׳. 

הציוץ להלן מאלון מאסק הוא דוגמא לאחד המֵמִים שלועג לתופעה הזו:

המֵם שמאסק פרסם לא לועג לאלה שתומכים באוקראינה. מאסק לא ״אנטי-אוקראיני״ – החברה שלו מספקת שירותי אינטרנט לווייני לצבא והאזרחים באוקראינה ומאפשרת למזל״טים שלהם לפרק טנקים רוסיים על ימין ועל שמאל. 

המֵם לועג ללהט שבו אנשים ממהרים לבחור צד ולאותת שהם שייכים. ולכך שברגע שאנשים ״שייכים״, הם אוטומטית מתנגדים לכל רעיון שנשמע מאיים. ברגע שהם בוחרים צד, אנשים מוותרים על האופציה לחשוב בשביל עצמם או, לפעמים, לחשוב בכלל.

בוא ניקח לדוגמא את הדעות הפרטיות שלי בנוגע למגיפת הקורונה. התחסנתי שלוש פעמים, עשיתי זאת בשמחה. בה בעת, אני רוצה לקרוא כל מה שאפשר על סיכונים ותופעות לוואי אפשריות, ואני מתייחס בחשדנות למנהלים בחברות תרופות. לדעתי, ממשלות במערב היו צריכות להגיד לקורונה הרבה יותר מוקדם – לבטל טיסות, להורות על לבישת מסכות במקומות סגורים, ועוד. בה בעת, אני חושב שסגרים ומסכות גובים מחיר נוראי ממבוגרים וילדים. אני חושב שראוי שממשלות ימלאו תפקיד מרכזי ופעיל בשמירה על בריאות הציבור ואספקת שירותי בריאות. בה בעת, אני חושב שארגון הבריאות העולמי והמרכזים לבקרת מחלות (CDC) עשו טעויות נוראיות ונמצאות בניגוד עניינים בנושאים שונים שראוי לדבר עליהם.

ברשת (ומחוצה לה), קשה להביע את הדעות לעיל למרות שאינן שנויות במחלוקת לכשעצמן. הקושי נובע מכך שחלק מהדעות הנ״ל שייכות לצד אחד, וחלק לצד השני. ככה שאפשר לדבר עם חלקן עם קבוצה אחת של אנשים, ועם חלקן עם קבוצה אחרת. אבל אם אתה מביע דעה ששייכת ל״קבוצה א׳״  בשיחה עם אנשים מ״קבוצה ב׳״, חברי יניחו באופן אוטומטי שאתה מאמין בכל שאר הדברים שאנשים מ״קבוצה א׳״ מאמינים בהם. לדוגמא, אם תתהה בקול רם האם יש הצדקה רפואית לדרוש מילדים ללבוש מסכה בגן משחקים פתוח, זה אוטומטית אומר שאתה גם מתנגד חיסונים, לא מאמין בהתחממות הגלובלית, וחושב שביידן לא באמת ניצח בבחירות (כמובן, אלא דוגמאות אמרקאיות, אבל יש להן מקבילות ברחבי העולם).

וכך אנו מוצאים את עצמנו במעין מלחמה בה כל אדם חושב שמי שלא לגמרי בצד שלו הוא בהכרח אויב. הדינמיקה הזו גורמת לאנשים לחשוב שהם לא מסכימים לחלוטין על רוב הדברים. למרות שבמציאות, אני די בטוח שרוב האנשים חושבים באופן די דומה על רוב הנושאים האלה לגופם (כלומר, אחד אחד ולא כאגודה של נושאים או אנשים). אבל הצורך לאגד את הנושאים האלה ולבחור צד מדגיש את חוסר ההסכמה. 

ואף גרוע מכך, על ידי תמיכה ב״חבילה״ של רעיונות במקום לחשוב על כל רעיון בנפרד, אנחנו מסתכנים בכך שנתמוך בדברים שאנחנו כלל לא מסכימים איתם – רק בגלל שהם נמצאים באותה חבילה עם דברים שאנחנו כן מסכימים איתם.

למה אנחנו עושים זאת? למה אנחנו בוחרים צד במקום לעבד את כל המידע הרלוונטי ולהחליט בעצמנו?

כי זה הגיוני. יש יותר מדי מידע בעולם, אז הדרך היחידה לתפקד היא לבחור צד ולזרום. הנטייה האנושית לרוץ עם ההמון אינה חדשה. אבל האינטרנט הופכת אותה להכרחית מאי פה.

תֵּאוֹרְיַת הָאַגְרֵגַצְיָה (Aggregation Theory) של בן תומפסון מסבירה למה. התיאוריה מתארת את הפרדוקס הבסיסי של האינטרנט: הרשת מאפשרת לכל אחד להפוך למוציא לאור ובה בעת היא גרמה לצמיחה של חברות המדיה הגדולות והחזקות ביותר אי פעם. הביזור והשפע של המידע ברשת מכריח את רוב המשתמשים להתבסס על חברות ריכוזיות יותר בכדי לְעַבֵּד את המידע הזה: 

״ברגע שיש תוכן בלי הגבלה, הכוח עובר ליישות המאפשרת לצרכנים למצוא את דרכם בתוך כל התוכן. יתרה מכך, הכוח מתגבר בהדרגה כמין מעגל קסמים שבו החזקים הולכים ומתחזקים.״

התיאוריה מסבירה את הכוח של גוגל (שעוזרת לנו לסנן מיליארדים של אתרים), את הכוח של פייסבוק (שעוזרת לנו לשמור על קשר עם מאות או אלפי אנשים), ואיירביאנבי (שעוזרת לנו להחליט מבין מיליוני בתים ומיקומים), וכו׳. והיא גם מסבירה למה אנחנו כל כך ממהרים לתמוך ב״דבר הנוכחי״ ולקבל על עצמנו את כל החבילת הדעות שבאה איתו. תומפסון:

״קשה מאוד, ולעיתים בלתי אפשרי, לדעת מה שצריך על כל דבר שקורה בעולם. לבני אדם יש דחף ביולוגי לנסות להבין מה קורה בסביבה המיידית שלהם, אבל תקשורת ההמונים והאינטרנט מביאה לתשומת ליבנו חדשות מכל רחבי העולם.

כתוצאה מכך, נראה הגיוני – ואפילו מתבקש – לעשות ׳מיקור חוץ׳ להחלטה על אילו אירועים לחשוב, ומה לחשוב על האירועים האלה.״

זה לא רק עניין של נוחות. זה גם עניין של הימנעות מסיכון. האינטרנט, מטיבעה, מגזימה את ההשפעה של הצלחה ראשונית: ברגע שמספר אנשים עושים ״לייק״ לציוץ כלשהו, הציוץ ״מוגבר״ על ידי אלגוריתמים שמראים אותו לעוד אנשים, האנשים האלה עושים עוד ״לייק״, והאלגוריתם מראה את הציוץ לקבוצה גדולה אף יותר של אנשים, וכו׳. ברגע שהמעגל הזה מגיע לנקודה קריאית, הוא הופך להיות בלתי ניתן לעצירה. וכך, שני ציוצים יכולים לקבל כמעט אותה כמות של ״לייקים״ בתחילת דרכם, אבל יתרון קטן בשלב מוקדם הופך לפער עצום בהפרש הסופי ביניהם. 

ברגע שרעיון מתחיל לצבור פופולריות באופן בלתי ניתן לעצירה, אתה לא רוצה להיות זה שעומד בדרכו. וכך, האינטרנט מאפשרת לנו לחשוב בשביל עצמנו ולגשת לכל המידע בעולם, ובו בזמן היא מעודדת אותנו לא לעשות זאת. תומפסון מקביל בין התהליך הזה לתהליך שקורה בעולם העסקים: האינטרנט מאפשרת לכל סופר למכור את הספרים שלו ישירות לציבור (עם כלים כמו Shopify ו-Stripe), אבל היא גם מייצרת שוק שבו אתה לוקח סיכון עצום אם אתה לא מוכר את הספרים שלך ב-Amazon:

״האינטרנט מאפשרת השקפות עולם רבות ומגוונות… אבל היא גם מאפשרת למידע לזרום דרך בקלות בתוך מעגלי קסמים שהופכים כל פוזיציה פרט לפוזיציה המנצחת לבלתי ניתנת להגנה. אם כולם מאמינים במשהו אחד, המחיר של האמונה בכל דבר אחר עולה באופן דרמטי, והקונצנזוס הופך להיות המקום היחיד בו אפשר ׳לשהות׳ בכל רגע נתון. זו אותה דינמיקה שבגללה מוציאים לאור בוחרים להיות תלויים בגוגל ופייסבוק, וקמעונאים ׳בוחרים׳ להיות תלויים באמזון בגלל שאלה המקומות היחידים בהם רוב העסקים האלה יכולים להרוויח כסף (ולשרוד - ד.פ.)״

ואכן, הרבה אנשים בונים אתר משל עצמם כדי למכור את מרכולתם או לפרסם תוכן, אבל רוב האנשים לא עושים זאת. באותו אופן, יש אנשים שמשתמשים ברשת לחשוב בשביל עצמם ולעבד את כל המידע הרלוונטי. אבל רוב האנשים לא עושים זאת. איך אפשר לעודד עוד אנשים לחשוב באופן עצמאי?

אני צריך לחשוב על זה. אבל אני חושד ש״תֵּאוֹרְיַת הָאַגְרֵגַצְיָה״ היא רק חלק מהתשובה. הדרך שבה מֵמִים מתחברים זה לזה ויוצרים חבילות של רעיונות קשורים (Memplexes) משחקת תפקיד חשוב. עוד על כך, בפעם הבאה.

תודה שקראתם! אם נהניתם, שלחו את המייל לחבר/ה. אם אתם עדיין לא רשומים, הירשמו כאן.