דלג לתוכן

בְּשִׁבְחָן שֶׁל פִּירָמִידוֹת פּוֹנְזִי

מודל כלכלי חדש נולד. והוא יותר הגיוני ממה שאתם חושבים.

Dror Poleg
Dror Poleg
1 דק׳ לקריאה
בְּשִׁבְחָן שֶׁל פִּירָמִידוֹת פּוֹנְזִי

ברוכים הבאים למהדורה השניה של פעם בשבוע. עברית שפה קשה: ניסיתי כל מיני כלים ולא הצלחתי למצוא פלטפורמה טובה לפרסום ניוזלטר + אתר בעברית. אי לכך, נאלצתי לְעַבְרֵת את הפלטפורמה שמשמשת את האתר האנגלי שלי. הכל אמור לעבור כמו שצריך, אבל אם המייל הזה או האתר החדש לא נראים טוב – אנא עדכנו אותי.

המאמר הבא פורסם במקור באנגלית ב-3 בדצמבר 2021. הוא צוטט מספר פעמים בבלומברג, פייננשל טיימס, ועל ידי כלכלנים ואנליסטים כגון Tyler Cowen, ו-Scott Alexander.

 בְּשִׁבְחָן שֶׁל פִּירָמִידוֹת פּוֹנְזִי

מודל כלכלי חדש נולד. והוא יותר הגיוני ממה שאתם חושבים.

בנובמבר 2019, כמה חבר'ה החליטו לקנות עותק נדיר של החוקה האמריקאית במכירה פומבית. הם צייצו בטוויטר כדי לראות אם מישהו רוצה להצטרף לקבוצת הרכישה. בתוך מספר ימים, כמעט 20,000 איש התחייבו להשקיע יותר מ-45 מיליון דולר. 

זה לא הספיק. במכירה הפומבית זכה קונה אחר— קן גריפין, מנכ״ל קרן הגידור Citadel - שהסכים לשלם קצת יותר. 

אבל הסיפור לא נגמר שם. קבוצת הרכישה המקורית נעשתה תוך שימוש בארגון אוטונומי מבוזר וחוזה חכם. זה אולי נשמע אקזוטי, אבל בפועל, המשמעות פשוטה: המארגנים השתמשו בתוכנה כדי לוודא כמה כסף כל משתתף התחייב לתת ולנהל ״ארנק״ אלקטרוני משותף. כל משתתף קיבל כמות של אסימונים דיגיטליים שמשקפים את סך ההשקעה שלהם (באותו אופן שבו משקיע בחברה מקבל מניות). האסימונים ״הונפקו״ תחת הסימול $PEOPLE (בדומה לסימול של מניות כגון $AAPL וכו׳). מעבר לזכויות הכלכליות, הובטחה לבעלי האסימונים זכות הצבעה בעניינים שונים – למשל, באיזה מוזיאון יוצג העותק הנדיר, ולאיזה חוקרים תינתן גישה אליו.

כשהסתיימה המכירה הפומבית, היה ברור שהקבוצה נכשלה. הארגון המבוזר השלים את ייעודו והגיע הזמן להחזיר את הכסף למשקיעים ולסגור את הבסטה. ואז קרה משהו מוזר. מחיר השוק של אסימוני $PEOPLE עלה באופן דרמטי. בתוך מספר ימים, האסימונים היו שווים פי מאה מערכם המקורי (כלומר, פי מאה ממה שהמשתתפים המקוריים תרמו לקבוצת הרכישה). 

זה אומר שמשקיעים מסוימים היו מוכנים לשלם פרמיה של 10,000 אחוזים כדי לקנות ״מניות״ בפרויקט כושל שכבר לא היתה סיבה לקיומו. לא היה מדובר במספר משוגעים – אלפי אנשים סחרו באסימונים, ובאחד בימים אחרי המכירה הפומבית, נפח המסחר היומי ב-$PEOPLE הגיע ל-70 מיליון דולר. 

איזה סיבה יש למישהו לקנות אסימון שאין לו יותר תועלת?

רצון העם

יש מספר סיבות, אבל כולן מסתכמות לאותו מקום: מדובר באחלה סיפור. אנשים אוהבים סיפורים. ואנשים מאמינים שהערך של הסיפור הזה רק יגדל עם הזמן.

חברים בקהילת הקריפטו ראו אירוע היסטורי בניסיון לקנות את החוקה האמריקאית עם ארגון אוטונומי מבוזר. האסימונים שנותנו הם בעצם מעין ״מזכרות״ מהאירוע. השקעה באסימונים היא סוג של הימור – הימור שהאירוע יהפוך לחשוב יותר עם חלוף הזמן, והביקוש ל״מזכרות״ ממנו יעלה.

אבל זה לא רק הימור, זו גם אסטרטגיית שיווק. המשקיעים קונים אסימונים ו״עושים שוק״ שהופך את האסימונים האלה לסחירים באופן שוטף. כתוצאה מכך, הם תורמים באופן ישיר לכך שהסיפור נשאר בכותרות וצובר עוד יותר משמעות היסטורית. כתוצאת מכך, עצם ההשקעה באסימוני $PEOPLE מגדילה את הסיכוי שערכם יעלה לאורך זמן.

זה נשמע כמו הסבר מגעלי או סוג של פירמידה: בואו נקנה משהו חסר ערך אובייקטיבי כדי להגדיל את הסיכוי שאנשים אחרים גם כן ירצו לקנות אותו. הרבה פרויקטים בתחום הקריפטו עובדים על עיקרון דומה: משחקים משלמים לשחקנים. שירותי תוכן משלמים למאזינים. אפליקציות מסבסדות משתמשים או משלמות להם כתודה על השתתפותם. 

על פניו, נשמע שהשוק במקרה הנ״ל איבד קשר עם המציאות. אבל לפעמים, יש היגיון בשיגעון. למעשה, אנחנו חיים בעידן שבו הפעולה ההגיונית ביותר עלולה להיראות משוגעת לחלוטין. 

יש לכך מספר סיבות. אחת מהן היא העובדה שמשקיעים לא פועלים בוואקום. הם צריכים לבחור בין מספר אפשרויות, ולעתים כל האפשרויות רעות (למשל, מה ״הגיוני״ יותר בסביבה הכלכלית הנוכחית, להחזיק מזומן או לקנות מניות של חברות טכנולוגיה שמפסידות כסף?). אבל יש גם סיבה עמוקה יותר לפירמידות הנ״ל, והיא משקפת שינוי בסיסי בדרך שבה מיזמים חדשים נולדים. כדי להבין את השינוי, נתחיל מדוגמא מוכרת.

סגנון ומהות

כולם ראו את הוידאו של השיר גנגנם סטייל. אבל לפני שכולם ראו אותו, אף אחד לא ראה אותו (או שמע עליו). השיר הועלה ליוטיוב. כמה אנשים נהנו לראות, עשו שייר, נתנו לייק. בתגובה, האלגוריתם של יוטיוב הראו את השיר לעוד אנשים. האנשים האלה נהנו אף הם, עשו שייר, נתנו לייק. כדור השלג המשיך להתגלגל עד שהוידאו של השיר הגיע למיליארד צפיות.

יוטיוב הרוויחה כמה מיליונים מהפרסומות שהיא הראתה למיליארד הצופים של השיר. המפיקים והאומן המבצע של השיר קיבלו מיוטיוב בערך מיליון דולר עבור מיליארד הצפיות הראשונות.

אלה שצפו בוידאו לא הרוויחו דבר, למרות שחלקם היו קריטיים להצלחה של הוידאו. כמובן שהשיר עצמו מגניב, אבל בעולם שבו יש אינסוף תוכן, יש עוד הרבה שירים לא פחות מוזרים ומצחיקים שמעולם לא יזכו לכזו הצלחה. הצופים או המשתמשים הראשונים ש״דוחפים״מוצר ויראלי תורמים באופן מהותי להצלחתו. האם יכולה להיות דרך לתמרץ אנשים מראש לתרום להצלחה? האם יכולה להיות דרך לשלם תמלוגים לכל מי שתרם להצלחה של שיר כזה או אחר?

דרך כזו כבר קיימת. אבל לפני שנגיע אליה, חשוב להבין למה עכשיו היא הפכה להיות החרכית.

המון תחרות

מוצרים פופולריים ויראליים היו גם לפני האינטרנט. ו״לקוחות מרוצים״ מילאו תפקיד בקידום של המוצרים האהובים עליהם – הם סיפור לחברים, או פשוט לבשו מוצרים עם לוגואים שהיוו סוג של פרסומת. 

אבל יש מספר הבדלים מהותיים בין העולם התעשייתי של העבר לעולם הדיגיטלי של ההווה. המאפיין הראשי של העולם הישן הוא מחסור, או נדירות (scarcity) – היו פחות סחורות, פחות מקומות בהם אדם יכול לגור\לעבוד\לצרוך, פחות ערוצים בטלוויזיה, פחות תוכן. בעולם כזה, הייתה חשיבות מסוימת למה אנשים רצו לצרוך, אבל הכלכלה הונעה – והוגבלה – בעיקר על ידי מה שניתן לייצר. (לדוגמא: אולי כל אזרח רצה לשמוע שיר אחר ברדיו, אבל מבחינה טכנולוגית וכלכלית היה אפשרי להשמיע רק שיר אחד בכל רגע נתון, ולהחזיק רק 3-4 ערוצים מבלי לפשוט רגל).

הדרך בה סחורות שווקו היתה אף היא מוגבלת.  מספר מצומצם של שומרי סף — עיתונים, ערוצי טלוויזיה ורדיו, מוציאים לאור – יכלו להמליך את מי שרצו ו״לייצר״ כוכבים חדשים. יצרנים, מפיקים, ומפיצים יכלו לסגור עסקאות בחדרים אפלים ולהחליט על המוצר הכוכב או המוצר המנצח הבא. כמובן, לא כל הכוכבים הצליחו, אבל הודאות שיצליחו היתה גבוהה יחסית. כל מי שגדל בשנות השמונים או לפני כן יודע שאם אתה משמיע את אותו השיר 20 פעם ברדיו, השיר בסופו של דבר יהפוך ללהיט. כנ״ל לגבי ספר שמונח במקום אסטרטגי בסניף סטימצקי המקומי – במיוחד בעולם בו לצרכנים אין שום מקום אחר לקנות בו.

היום, שומרי הסף החשובים ביותר הם ה״המון״ והאלגוריתמים שמודדים ומנתבים את תשומת הלב של ההמון. האלגוריתמים מייצרים עולם שבו המנצחים הגדולים הם גדולים מאי פעם. הצלחה גוררת הצלחה, ויוצרת ״תלות מסלול״ (path dependence) שמקשה על המתחרים להדביק את הפער. ההכנסות ביותר ויותר תחומים מתחלקות באופן המתבסס על חוק כח (power-law distribution) ולא על התפלגות נורמלית. כל זה אומר שהצלחה מתגמלת יותר מאי פעם בו בזמן שהיא קשה יותר ותלויה יותר מאי פעם בדעת ה״המון.״

״קשה יותר״ זה בעצם לא מדויק. בוא ננסה שוב: השקה של מוצר חדש כרוכה באי וודאות חסרת תקדים ותלויה יותר מאי פעם בכוחות שעליהם ליצרן אין שליטה. בעבר, יצרנים יכלו לסמוך על המונופול היחסי שלהם ועל מערכות יחסים עם שומרי סף. אז, עצם היכולת לייצר משהו היתה בעלת ערך בפני עצמה. ואם היה לך קשר למפיץ הנכון, הסיכוי שתצליח היה גבוה. 

היום, כל חברה יכולה להשיק מוצרים בקלות – בעיקר מוצרים דיגיטליים או תרבותיים (תוכן), אבל גם מוצרים פיזיים שהיו קשים מאוד לייצר בזול לפני 30 שנים ויותר. הבעיה היא שגם המתחרים יכולים להשיק מוצרים באותה הקלות. המנצח, בסופו של דבר, תלוי בהחלטות של קהל שלם של אנשים (בשונה משומר סף יחיד). עם הקהל הזה אי אפשר לסגור עסקאות בחדר אפל. אי אפשר לשכנע אותו או לאיים עליו. אבל אפשר לשחד אותו. 

המסר הוא המסר

האם אפשר לשלם למיליוני אנשים כדי שיצפו בוידאו באופן שיגביר את הסיכוי שהוידאו יהיה ״ויראלי״ – וייצר מספיק הכנסות כדי לכסות את העלות של התשלום לצופים הראשונים + קצת רווח ליוצרים המקוריים? 

בעולם הישן, מבצע מסוג זה היה בלתי אפשרי או מסובך מדי. רק לארגן את כל פרטי התשלום של כל הצופים היה לוקח חצי שנה. אבל בעולם שלנו, זה אפשרי. לוקח בערך חמש דקות לתכנת חוזה חכם ששולח אסימונים דיגיטליים למספר בלתי מוגבל של משתתפים. ניתן לתכנת את החוזה לשלם לאנשים האלה באופן אוטומטי ברגע שהם משלימים משימה כלשהי (למשל, לצפות בוידאו או לעשות לו לייק), וגם לשלם להם ״דיבידנדים״ מהרווחים העתידיים שהפעולה שלה עזרה לייצר. 

זוהי בעצם פירמידה. אבל השימוש בה במקרה הזה הוא הגיוני ואף הכרחי. פירמידות כאלה יהיו מודל השיווק הראשי של העשורים הבאים. 

״שטויות״, אולי תגידו. ״הרי בסוף היום, אתה צריך למכור דבר בעל ערך; להלהיב את הקהל זה לא מספיק.״ האמנם? הבדל נוסף בין העולם הישן לעולם שלנו הוא שאנחנו כבר לא מוכרים ״דברים״. בעבר, השתמשנו בתוכן בכדי למכור מוצרים אמיתיים: חברות תעשייתיות מימנו הפקה של ״אופרות סבון״ כדי למכור מוצרי ניקוי לעקרות בית שראו טלויזיה. אבל היום, התוכן עצמו הוא המוצר. הכל זה תוכן, כולל כל דבר שאתם עושים ברשת – ההודעות שאתם שולחים לאמא שלכם בוואטסאפ, התמונות של הילדים שאתם מעלים לפייסבוק, הלייק שעשיתם לוידאו בלינקדאין. הכל תוכן, והרבה ממנו הוא תוצאה של העבודה שלכם. למה לעבוד בחינם?

תמצאו איזה פירמידה שתשלם לכם. 

תודה שקראתם! אם נהניתם, שלחו את המייל לחבר/ה. אם אתם עדיין לא רשומים, הירשמו כאן


🧠 המחזור החמישי של קורס הקריפטו שלי מתחיל מחר. אם אתם מתעניינים בתחום (ומוכנים ללמוד עם חברים מכל העולם, באנגלית) - הצטרפו אלינו!

🎧 חוץ מהניוזלטר, יש לי גם פודקאסט עברי על טכנולוגיה, אקטואליה, והחיים בניו יורק. בפרקים הקודמים, גיל ואני התמקדנו ב:

שני הפרקים הבאים יתמקדו שילוב ערבים בהייטק, ובגבול ההולך ונעלם בין עבודה ופנאי.